דמעות יונה

דמעות יונה נושקות את שדותינו
כבר כמעט ערב
רואות ממעופן
קרחות נוף
שער מבצבץ
לאחוז
למשוך
נשרף כוחן בקני רובים
במאות ענני עופרת ואש
בבורות כרויים
שמים מתקפלים ונופלים
חורבות העיר שלא בנינו
עוד בוערות
שמש מסנוורת מצפנים
דוהרים
במרכבות אלים
בורחים
מאלוהים
עקודים לפסי רכבת
כווני הרוח שורקים בנפש
את שיר הדרך
רגשות אילמים
מתפשטים בשדה
אוכלים מבפנים
נשברים מהקיף את חומות יריחו
מתקוע בשופר יומם וליל
עווית אוחזת בידינו
עת נרים את החרב
שחור ולבן
הקטבים
וכל הלוהט ביניהם
מי אנחנו שנדבר
העולם רואה בנו
רוצחים
הנוף שותק מפחד המקל
ואנחנו רק נתיניו של ילד מוכה
שמרביץ חזרה
חוסם וריד פעור
וממשיך ללכת
מביט בפני עיט
באמת הצבועה לבן
שצומחת
ארוך
ועמוק
אל אדמה שחורה