"מעריב סןף שבוע" יוני 2004

שירת התקווה
בכניסה למוסד "בית אלישע" הממוקם בישוב הרדוף בגליל, ממש בצמוד לדלת הראשית, מוצבת שידה גדולה. השידה עמוסה עד להתפקע בנעלי עבודה, שסוליותיהן הגסות מצופות באדמה חומה, ועורן מחוספס. הסיבה למיקום הזה היא טכנית. לכאורה. לאכוף על דיירי המקום, העובדים בשדות הסמוכים, להסיר את נעליהם המלוכלכות לפני הכניסה לבית המרשים. אבל מאחורי הצורך המיידי הזה עומדת מטרה עמוקה בהרבה. השידה מפגישה בין נעלי עבודה מאסיביות – מסממניו המובהקים של מיתוס הצבר עובד האדמה וה"בריא", לבין האנשים המתגוררים ב"בית אלישע" וסובלים ממגוון רחב של נכויות ומוגבלויות, פיזיות ונפשיות. על הרקע הזה, לא מדובר כלל בארון נעליים, אלא בהתרסה. התרסה כלפי העולם ה"נורמלי", שקל לו יותר להתמודד עם אנשים מהסוג הזה, בשעה שהם שוכנים כבויים בתוך מוסד אפור ומדכא, מאשר כשהם יוצאים בבוקר לעבודה יצרנית לכל דבר בשדה. דמותו של נוהר שניר (28), המצוייה עכשיו בלב חלקת הקאמומיל, כמאה מטרים הרחק מדלת הכניסה, היא כבר הרבה יותר מקריאת תיגר. מדובר בניצחון אמיתי של הרוח וכוח הרצון, על פני סטיגמות, הערכות רפואיות ומצב גופני נתון. נוהר, משותק בכל חלק גופו השמאלי, מוגבל מאד בראייה בשתי עיניו וסובל מעוד אינספור בעיות הנובעות מפגיעה קשה במוחו, ניצב בלב החלקה ועוקר את שיחי הקאמומיל הישנים לטובת גידולים חדשים. הוא עושה הכל בהילוך איטי, אבל בחריצות ובהתמדה מהפנטות. השמש הקופחת, הקוצים החדים שמזדקרים מבעד לגידולים וגדודי הברחשים מסביב לא מצליחים לפגוע בתנועות המונוטוניות והעיקשות שלו. אם תרצו, מדובר בסצינה קטנטנה, המייצגת את התמונה כולה. שניר, שמוחו נפגע קשה בגיל 11, כתוצאה מתאונת דרכים, נלחם מאז כל ימי חייו כדי להוכיח לעצמו, ולא פחות מכך – לעולם, שאינו נופל מאף אחד אחר. במסגרת המלחמה הזו, הוא חמוש בכלי נשק יעיל ומרשים במיוחד. כישרון כתיבה מפעים, הבוקע ממנו באמצעות שירים פשוטים, כנים ומרגשים מאד. השירים אוגדו כבר לשני ספרים שיצאו בספריית "הקיבוץ המאוחד" וגרפו אינספור מחמאות וסופרלטיבים. לפני כשנתיים הם הועברו למוזיקאי שלמה גרוניך, שבפרץ יצירתי פתאומי חיבר להן מנגינות. "היה שם נחשול של טוהר, תום, אור, אופטימיות וחוזק של שירה מופלאה", גרוניך משחזר. "בתוך שבוע הלחנתי עשרה שירים". אחרי גלגולים רבים יוצא עתה הדיסק "אוויר", הכולל 15 משיריו המולחנים של שניר, מרביתם בידי גרוניך, שגם מבצע אותם. יוצרים נוספים, כמו יוני רכטר שהלחין וביצע שיר אחד, מעורבים אף הם בפרוייקט המרתק הזה. "הדיסק הזה מוכיח, אומר שניר מלב הקאמומיל, "שגם לאנשים פגועים יש צדדים מאד יפים ומאד חזקים שמפצים על הפגיעה ולפעמים אפילו יותר ממפצים. אסור לפסול אותם מראש בגלל התחושה החיצונית".

נוהר הוא הילד החמישי, מתוך תשעת ילדיהם של ישראל ומיריק שניר, אחת מסופרות הילדים הפוריות והמצליחות בישראל. כשהיה בן עשר עקרה כל המשפחה מקיבוץ נוה איתן שבעמק בית שאן לאיזור כפרי בדרום ג'ורג'יה, ארצות הברית, בעקבות עבודתו של האב כמקים ומתפעל חוות לגידול דגים. "מקום מדהים", הוא אומר. "מצד אחד יער, מצד שני נהר, גן עדן עלי אדמות. כביכול". כשנה אחרי שנחתו באמריקה, הגיעה משפחתו של אחיה של מיריק לביקור בגן העדן. ביקור שהפך לגיהנום עלי אדמות. כיום לפני שובו של האח ארצה, יצאו כל הגברים במשפחה לטיול באיזור ביצות פלורידה. משאית פגעה בואן המשפחתי, והתוצאות היו מחרידות. האח ואחד מילדיו נהרגו, בן אחר שלו נפצע קשה, וכך גם נוהר. "הוא התעורר רק שלושה שבועות אחרי התאונה", מספרת מיריק שניר. "בעצם, אני מרגישה שהוא עוד ממשיך להתעורר עד עכשיו. בשלבים הראשונים לא היה לנו שמץ של מושג מה יהיה, מבחינת היכולות הרוחניות והשכליות שלו. רק התפללנו שיחיה, אבל לא ידענו איזה חיים. היה צריך לגדל אותו מחדש. ללמד אותו הכל מהתחלה. לנשום, לדבר, לאכול, לשבת. הכל מאפס, רק הרבה יותר לאט". נוהר עצמו לא זוכר דבר מהתאונה. "אני מודה כל יום על כך שאני לא זוכר", הוא מחייך. "הזיכרון שלי מחק את זה, והוא עשה את זה רק כדי להגן עליי מפני משהו, שבטוח יכל לפגוע בי". התאונה המחרידה שינתה ללא הכר את חיי המשפחה. נוהר נפגע אמנם בצורה הקשה ביותר במובן הפיזי, אבל גם יתר האחים שהיו ברכב גוררים עמם צלקות. "יש כאלה שנפגעו יותר קשה ממני רגשית", הוא טוען. "הם נושאים אתם דברים קשים, שלא רואים על פני השטח". ועדיין, הפציעה של נוהר הצריכה טיפול אינטנסיבי, שהעסיק את הוריו כמעט 24 שעות ביממה, ומנע מהם מלטפל ביתר חברי המשפחה. בצירוף מקרים טראגי במיוחד, באותו יום שבו התרחשה התאונה התבשר האב, ישראל, כי החברה שבה עבד פשטה את הרגל. וכך, משפחה של 11 נפשות נותרה בארצות הברית, בייחוד לאור העובדה שחברת הביטוח האמריקאית חייבה את נוהר לעבור את הטיפולים שם, כשהיא נטולת מקור הכנסה קבוע. ההשלכה המיידית של המצב, מוזר ככל שזה עשוי להישמע, היתה החלטתם של בני הזוג שלא להביא עוד ילדים לעולם. "אני זוכרת כמה שזה היה קשה להחליט", אומרת מיריק שניר. "עד אז, נתתי רק לטבע לנהל לי את החיים. ככה ילדתי תשעה ילדים. אחרי התאונה היו לי שתי הפלות טבעיות, שלבטח היו קשורות בזה. בסוף החלטנו להפסיק, בעקר בגלל הטיפול האינטנסיבי בנוהר". ישראל שניר, שלקה בהתקף לב קשה סמוך לתאונה, החל לעבוד בחוות שונות ברחבי דרום אמריקה, ומיריק נותרה לטפל בנוהר. "עקר הנטל בבית עבר לאחים הגדולים", היא משחזרת, "כי לא היתה ברירה. זה היה קשה, כי האחים האחרים שנפגעו בתאונה, פיזית ונפשית, לא ראו אותנו כמעט. מי שטיפלה בהם היתה האחות הבכורה, חיעד. כל מרכז הכובד של המשפחה השתנה. נוהר, שלפני התאונה היה ילד שממש צמח מעצמו, הפך למוקד. לכן גם עברנו לאטלנטה, כי היה שם מוסד שיקומי טוב בשבילו".
"כשאמא אמרה לי 'היתה תאונה, דוד שלך נהרג' וכו'", הוא מספר, "ידעתי מה זה אומר, אבל עוד לא הייתי מסוגל לבכות על זה. עד היום אני לא בוכה, גם כשיש צורך. או שזה נשאר בפנים, או שזה יוצא בצורות אחרות. איבדתי את היכולת לבכות, ואני מודע לזה שזה לא רק לטובה". תהליך השיקום של נוהר היה ארוך, הדרגתי ותובעני. גם כלכלית. את כוחות הנפש האדירים המאפיינים אותו כיום, הוא לא מצא בבת אחת. "היו לי המון משברים", הוא נזכר. "תקופה ארוכה של דמדומים. אבל אני זוכר רגע שהיה כמו... כמו הארה. ההבנה הזו, שאם אני לא אתחיל לרצות בשביל עצמי אז חבל על הזמן. תקופה די ארוכה, כל מי שהיה סביבי ניסה לסחוט את זה ממני, אבל אני רוצה להאמין שמי שלקח את ההחלטה בסוף הייתי אני". במובן הפיזי, לפחות, מצבו של נוהר התייצב באורח מהיר, יחסית. הוא החל אפילו לעסוק בצ'וי קוואן דו, פיתוח של תורת הטייק וואן דו, והגיע לחגורה אדומה. "עם כוח רצון אפשר לעשות הרבה", הוא מחייך בביישנות.
נוהר משוחח בצלילות ובעומק מפתיעים. הפגיעה בראשו מתבטאית באיטיות הדיבור ובנטייתו לבלבל בין פרטים עובדתיים, אבל הוא ענייני ומעניין הרבה יותר מהרבה אנשים "רגילים". למרות השונות החיצונית הברורה, שנוצרת עקב השיתוק בחלק גופו השמאלי ובעיות הראייה הקשות שלו, נדרשות דקות ספורות בלבד כדי להיכבש בקסמו. אלא שגם מאחורי האופטימיות המרשימה הזו, ברור שמסתתרים רגעים קשים מנשוא. "אין פה איזה סיפור מושלם, על ניצחון הרוח", הוא אומר. "להמשיך לשמר את כוח הרצון הזה לאורך זמן זו משימה קשה, עד היום. אני אמנם נשבר לעיתים פחות קרובות, אבל זה קורה. למזלי רכשתי כלים יותר טובים, כי ראיתי מה אני מסוגל לעשות בזכות הרצון. אני זוכר שלמדתי בכתה מיוחדת בתוך בית ספר באטלנטה, והיו שם נשפים כאלה, של אמריקאים. לשתות פונץ', לרקוד כל הלילה עם בנות ולהחליף ביניהן... הרגשתי בפעם הראשונה כמו בנאדם רגיל. זה היה מאד משמעותי בשבילי, התחושה הזו. נכון, בתוכי ידעתי שאני בסדר, כל הזמן, אבל הייתי צריך את החיזוק הזה. הסביבה הקרינה לי שזה בסדר להיות לא בסדר, אבל בתוכי ידעתי שאני יכול... יותר. וזה מאד קשה לחיות בתחושה כזו, שאתה כאילו מסוגל ליותר, ומצד שני לא מסוגל לשנות את עצמך. מאד מאד מתסכל".

מה בעצם היתה השאיפה שלך? להיות "רגיל"?

(צוחק). "להיות רגיל, מבחינתי, זה ממש לא איי איי איי. לא משהו שאני שואף לו. מה זה בעצם רגיל? אין דבר כזה, זה רק מונח שהחברה המציאה. אבל החברה חשובה לי, כי אני מנסה שיבינו אותי, ולכן גם אני משתמש במונחים שלה".

כשהיה בן 15, שבה משפחתו של נוהר לארץ. היא ניסתה להשתקע מחדש בקיבוץ נוה איתן, במחשבה כי המפגש המחודש עם חברי הילדות שלו ייטיב עמו, אך כפי שנוהר הגדיר בציוריות "אני כבר לא התאמתי לחור שהשארתי שם כשעזבתי". כישלון ההיקלטות גרם למשפחה כולה לעקור למושב חיבת ציון בשרון, כדי לאפשר לנוהר ללמוד בבית ספר מיוחד באיזור. "זה לא ממש מרגיש נוח להיות חבר במשפחה שחיה איך שהיא חיה ועושה את כל ההחלטות שלה רק לפיך", הוא אומר, "אבל הבנתי שזה כנראה בצדק". לא כל אחיו ואחיותיו של נוהר ראו את הצורך הזה, של התאמת חייהם למגבלותיו של האח הפגוע, באותה עין. או כפי שמנסחת זאת האם בזהירות: "כל אחד, והסיפור האחר שלו עם נוהר. אני חושבת שאלה שהכי קרובים אליו בגיל, יש להם אתו את החיבור הכי טבעי. עכשיו, כשאני מנתחת את זה, נראה לי שלאחים שהיו בתאונה יש קשר יותר חזק אתו. כנראה סוג של זהות גורל. האחרים, כולם עושים דרך".
את ציון הדרך המשמעותי ביותר בתהליך השיקום שלו, נוהר רשם כשנה מאוחר יותר. רשם, תרתי משמע. כבר בסמוך למועד התאונה, הוא נהג לכתוב באדיקות יומן. אבל הכתיבה שם היתה, כמאמר אמו, "דיווחית. בקטע של 'הייתי, ראיתי' וכו'". יום אחד, כשהיה בן 16, אמו קראה כמנהגה ביומן והופתעה לגלות שם שיר. "זו היתה כתיבה שונה לגמרי", היא אומרת. "כל כך רציתי להגיע לשם, למקום הפיוטי הזה. ניסיתי לקחת אותו לשם, אבל זה עבד נורא לאט, וחשבתי שאין אפשרות. כשזה יצא, פשוט נשתלתי. הייתי ממש נדהמת, נרעשת ונפעמת". "אף פעם לא קראתי שירה", הוא מסביר. "זה יצא מתוכי בצורה טבעית לגמרי. גם לפני התאונה הייתי מאד יצירתי. ציירתי, פיסלתי, ניגנתי". "מאז השיר הראשון זה התחיל לבעבע", אומרת האם. "לאט לאט. בהתחלה היו שני שירים ביומן, וביומן האחרון של נוהר הכל זה רק שירים".

הוא יודע שאת קוראת ביומנים שלו?

"בודאי, הוא רוצה שאני אקרא. הוא מראה לכל אחד את היומנים. זה קשור לאמירה שלו שהעולם מפסיד, בזה שהוא לא נפתח לאנשים כמוהו".
בסמוך לשנת אלפיים, מיריק העבירה לעורכת הוצאת "הקיבוץ המאוחד", לאה שניר, חלק משיריו של נוהר. העורכת התלהבה, מה שהוליך בסופו של דבר לצאת "כתום", ספר השירה הראשון שלו. "העורכת היא לא קרובת משפחה שלנו", הוא מזים את השאלה המתבקשת. "אם היא היתה קרובה לא הייתי הולך אליה, כי אז לא יכולתי לדעת אם לקחו את השירים כי הם באמת שווים משהו. חשוב לי שמשהו יקרה כי מעריכים אותי, לא בגלל שמרחמים עליי, או מתחשבים בי". שלוש שנים מאוחר יותר יצא ספר השירים השני של נוהר, "בשקט אפתח", שזכה אף הוא לתגובות נלהבות. "רוב השירים הם בסימן של כאב גדול", כתבה עליו המשוררת מאיה בז'רנו במוסף הספרים של "הארץ". "הולדת הספר בכאב פיזי, אבל המשכו בשמחה ובהרפתקה חושית רוחנית. הכאב הגדול והסמיכות למוות נהפכו למקור של תחושת ייחוד, לוודאות של ייעוד וכוח פעולה רוחני. ההתגברות על הכאב הוא, אפשר לומר, ניצחון החיים על המוות והכיליון נעשה לתודעה של נבחרות".
"קיבלתי המון מחמאות", אומר המשורר. "לשמוע בנאדם שמספר לך כמה המילה שלך נגעה בו, זה מאד משמעותי. לא רק כדי לנפח את האגו המחורבן שלי, אלא – זה עושה טוב, לדעת שנעזרים בך. שאני יכול להחזיר לעולם על מה שהוא נתן לי".

נתן לך? חשבתי שהעולם נטל ממך

"העולם נתן לי הרבה. הוא נתן לי את החיים, פעמיים. מה זה יעזור לי, לחשוב שנגרם לי עוול? אני לא אומר את זה מתוך פרי של מחשבה רציונאלית, אלא כי פשוט טוב לי עכשיו. וגם כשלא היה לי טוב, ידעתי מה לעשות עם זה. כתבתי את זה, ציירתי את זה, דיברתי עם מישהו או פשוט הרבצתי לקירות".

"דיברתי עם מישהו", זה אומר גם פסיכולוגים?

"גם, למרות שמניסיוני זה לא ממש עוזר. חייבים עבודה אישית, שלי עם עצמי, אין תרופות קסם. הפסיכולוגים קצת שוכחים את זה, לפעמים, ואפילו ממטירים עליך תרופות כאלה. יש עוד שיטות להתעודד, הגעתי לרובן. סמים ואלכוהול לא. זה לא באופק שלי. הדרך הכי טבעית בשבילי זה להתמודד. ללכת דרך הקיר".

זה נשמע קצת... טוב מדי. בטח היו מקרים ששאלת את עצמך "איפה הייתי היום אם לא היתה התאונה"

"באמת שלא. כן היו מקרים שבהם הבנתי פתאום שיש משהו קצת לא נורמלי בזה שאני לא חושב על זה. אפילו ניסיתי בכוח לדמיין 'מה היה קורה אילו', אבל לא הצלחתי. זה נוגד את הטבע שלי. אני גם לא רוצה להטיף פה, כי אין לי עצה קבועה למישהו שחטף מכה כמו שאני חטפתי. כל אחד חייב לפעול לפי מה שמתאים לו, ולהיפתח למה שהוא רוצה להגיד לעצמו. ולא תמיד זה נעים, בדרך כלל לא. אבל חייבים, אחרת הקול מפסיק לדבר. זה אחד המקרים הכי עצובים שיכולים להיות, וזה קרה גם לי. כשאתה מתנתק מהרגשות שלך, וחי באיזו... מציאות וירטואלית. נכון, הניתוק הזה מקהה את הכאב, אבל זו אשלייה. אם אני כלוא בתא, ולא רואה סביבי נפש חיה, אז אני ארגיש הרבה פחות כלוא. אבל זה לא אומר שאני אהיה חופשי".

נוהר לעולם לא יוכל, כנראה, להיות חופשי לחלוטין, לפחות במובנה הפיזי של המילה. בשש השנים האחרונות הוא חבר בקהילת "בית אלישע" הממוקמת ביישוב הרדוף, ובמסגרתה הוא גם עובד וגם מתגורר, בסוג של דיור מוגן. הקהילה, שקיימת מזה כעשור, מונה בסביבות ארבעים חברים המתגוררים בהרדוף ובקרית טבעון. נוהר עובד בחציו הראשון של היום בהרדוף, ואז שב לבית הגדול בטבעון, שאותו הוא חולק יחד עם כשבעה חברים נוספים. מחדרו הפרטי, שבו אנו משוחחים, נשקף נוף מרהיב של עמק זבולון, המתחרה ביופיו מול ציוריו הרבים של בעל הבית, המפוזרים על הקירות. ברמת התפקוד היומיומי הוא עצמאי למדיי, לפחות בכל הנוגע לפעולות כמו התלבשות, מקלחת וכו'. אבל את האוכל, למשל, מכין הצוות המתגורר אף הוא במקום.
כל חברי הקהילה החיים בטבעון מגיעים בדיוק בשעה שמונה בבוקר למרכז היפהפה בהרדוף, וחוברים לחבריהם המתגוררים שם. יזהר בליי-וייס, מנהל המקום, מאיץ בכולם לצאת לעבודה. נוהר הוא בין הזריזים. בתוך כדקה, אפשר כבר למצוא אותו בין שיחי הקאמומיל. "מרבית האנשים הפגועים, שיש להם בעבר גם ביוגראפיה תקינה" אומר בליי-וייס, "נאלצים להתמודד חלק גדול מחייהם עם היכולת לקבל את השינוי שהתחולל, או מתחולל. אצל נוהר, בגלל האיכויות המיוחדות שלו, יש יכולת מעוררת כבוד להתמודד עם הגורל. הוא מייצג את האידיאה של אדם האומר 'אני שלם, עם נכות'".
"בית אלישע" שונה מהותית ממוסדות מקבילים בארץ, המיועדים לאנשים הסובלים מהפרעות השתלבות על רקע פגיעה אורגנית. בראש ובראשונה – הוא מספק להם מסגרת לאורך כל ימי השנה, 24 שעות ביממה. ברמה המהותית, מטרתו היא לא רק לספק מרחב מוגן, אלא לפתח, כפי שמגדיר מנהלו, "מוקד צמיחה אחר לאלה שנפגעו. כי אדם ממשיך להיות אדם שלם למרות הנכות. המטרה היא לא שייצאו מפה מהר וישתלבו בחברה, אלא שהאדם יצליח לממש את הפוטנציאל שלו. מרבית האנשים כאן יצטרכו להיות מלווים לאורך פרק משמעותי מחייהם. ועדיין, גם כאן, אפשר וצריך לפתח אצלם את הצדדים הלא ממומשים".

בכל הנוגע לנוהר, אין ספק שהפן הכי פחות ממומש בחייו הוא זה הרומנטי. חלק ניכר משיריו מוקדש לנהייה האדירה שלו לבת זוג, לאהבה. גם לאהבה אמורפית לחלוטין. "אני כותב לך מכיוון שאני בטוח שאת קיימת", הוא כתב בשיר "אשת ליבי". "ובזמן הזה את יושבת במקום אחר ומאמינה שאני קיים, היכן שהוא, בים האפשרויות והספק, אשר יום אחד יהפוך לים האמון החיים והאהבה. אני אוהב אותך בלא גבול ומאמין שיום יבוא וניפגש. בדיוק בזמן המתאים. לא לפני, לא אחרי. ואיני מבקש את אהבתך בתמורה, אני אוהב אותך כדי לחיות. במכתבי זה התכוונתי רק להודיעך על קיומי, ועל מסעי בדרך אלייך. אל נקודת הפגישה אליה מובילה גם דרכך. אני יכול להתנחם ולקבל את הכוח הדרוש לחיים לבד, רק מן הידיעה שכאשר ניפגש זה יהיה נפלא. את תהיי מקסימה, ואנחנו נהיה קוסמים ביחד. אבל אני מכין את עצמי גם לאפשרות שנאלץ לחיות כל חיינו בבדידות לפני שניפגש, וזה כואב מאד".
"נוהר תמיד היה מאוהב", אומרת אמו. "תמיד יש מישהי שיש לו כלפיה אהבה... אפלטונית, כי היא אף פעם לא נענתה באמת". "כל התנהלות החיים שלי היא כבר מזמן לא טבעית", הוא מסביר את הקושי. "בת זוג שאני אמצא צריכה להיות קרובה לאותה רמה שאליה נפלתי, וככה תוכל להסתכל לי בגובה העיניים. מצד שני, זה יכול להוות גם יתרון גדול, כי בני האדם הכי מיוחדים בעולם נמצאים שם למטה (מכוון את אצבעו אל הרצפה – ש"ל). בני האדם הכי פחות סגורים, הכי פחות דוחים. בני האדם שהכי הייתי רוצה לחיות ביניהם".

אז אם בחורה "רגילה" תקרא את הכתבה ותרצה לפגוש בך, תגיב בשלילה?

"לא, להיפך. יש צורך בהיכרות מעמיקה בין הגבהים האלה, שגם ככה הם שונים ועיוורים אחד כלפי השני. זה יכול דווקא להיות משהו מאד יפה, אם יפנו אליי בחורות. לא ברור מה יקרה עם זה בטווח הרחוק, אבל אני מאמין בלחיות את הרגע. שני הצדדים יקבלו מזה הרבה. אני זוכר את עצמי בבית הספר הדמוקרטי בחדרה, בגיל 16, כשהתחלתי לגלות את הבנות. ממש חגגתי מהבחינה הזו. לא שעשיתי הרבה יותר ממה שעשיתי עד אז... או ממה שאני עושה עד היום... אבל זה היה בשבילי כמו אביב".
נוהר מאוהב, מזה זמן רב, באחת החברות בקהילת "בית אלישע". מדובר בעניין גלוי לחלוטין, כמעט רשמי. "יש לו פה אהבה שלא בטוח שתמומש" אומרת מיריק שניר, "או שיש לה סיכוי, כי היא קשורה בעוד בנאדם מאד מורכב, שלא בטוח שיוכל להיפתח. יום אחד, אחרי שאהב אותה למעלה משנה, הוא אמר לי 'את יודעת מה פתאום חשבתי? שאף פעם לא ביקשתי ממנה רשות לאהוב אותה'. וככה, בשיא הרצינות, הוא הלך, ביקש וקיבל ממנה רשות. זה הראש של נוהר. פעם, ביום זיכרון אחד, שאלתי אותו מה עבר לו בראש בזמן הצפירה. הוא ענה, 'חשבתי על אנשים שאינם'. 'על מה חשבת?'. 'שלחתי להם אהבה'. אנחנו עומדים ומנסים להתחבר לצער, מתוך נקיפות מצפון, ולו ברור שהוא יכול לשלוח להם אהבה. אחת ממטרותיו של כל פרוייקט הדיסק הזה היא למצוא לנוהר את האהבה הזו, שכל כך מגיעה לו, ולא יכולה לקרות בדרך מלאכותית".

במהלך אותו "פרוייקט דיסק" גילתה משפחת שניר שיש עוד פינות מייגעות, מתסכלות ומייסרות, פרט לסבלם הפרטי. שוק המוזיקה המקומי, למשל. הכל החל מרעיון של האמרגן הוותיק, אמנון ברזנזון, שקרא את שיריו של נוהר והחליט לשדך אותם לשלמה גרוניך. "אמנון הביא לי שני ספרי שירה, סיפר לי בקצרה מיהו הבחור והלך", גרוניך משחזר. "ואז החל תהליך שרק בחלוף הזמן אני מבין שהיה אחת מההתחברויות המופלאות באמת שהיו לי. זה לא ש... התחלתי לקרוא והרגשתי 'וואוו, זו השירה הכי נפלאה שנפלה לי לידיים'. קראתי, התחברתי, ניגשתי לפסנתר ובתוך שבוע הלחנתי עשרה שירים. רק עם הזמן הבנתי שיש פה חיבור נדיר, שגרם לי לעבור חווייה רוחנית בעצמי. את המשמעויות של המילים, ואת החיבור המופלא בין המוזיקה לטכסט, הבנתי רק בדיעבד. זה קרה בלי מודעות. רק אז פגשתי בנוהר, והכל קיבל משנה תוקף. מהרגע הראשון הוא שידר 'אני אמנם מוגבל פיזית, אבל אני בדיוק כמוך'. אתה לא יכול לרחם עליו, כי הוא איש צעיר, חזק, בשל, אופטימי וחייכן וזה מעודד. מופלא. מחנך. כל כך לא שגרתי".
ההפקה, שהחלה כחיבור צנוע בין המילים של נוהר והמנגינות של גרוניך, הלכה וצברה תאוצה. לפתע היו כרוכים בה גם סרט, הופעה גדולה במסגרת פסטיבל ישראל ועוד ועוד. בעצת ברנזון, העיבודים לשירים היו מקהלתיים, מה שהצריך אודישנים נרחבים לבחירת זמרים והוצאות כספיות ניכרות. "כל כך התרגשנו מהאופק החדש הזה", אומרת מיריק שניר, "שלא שמנו לב שזה גורם לנו להשקעה מופרזת, שהיא מעבר לכוחותינו". "התחלנו לחפש מממנים", אומר גרוניך. "נעזרנו באנשים כמו עודד קוטלר ויהושע סובול, ששמעו את השירים ונסחפו, כדי להגיע לגיוס משאבים. זה הרי כל כך נכון לעידן הזה, של המדינה, השירים של נוהר. עוד פרזנטציה ועוד פרזנטציה, ולא קרה כלום. גופים כלכליים, שהמחזור שלהם יכול לאפשר להם להשקיע קצת בתרבות ישראלית, אמרו לא. ואז הוחלט להקליט את המופע ב'צוותא', ולהוציא את ההקלטה כדיסק. זה קצת ברירת מחדל, נראה לי, בעקר בגלל לחץ המשפחה שכבר רצתה להוציא מהדורה כלשהי של השירים, אבל יש בה עדיין את הכוח ואת הבשורה בעיניי".
הרוח החיה בהוצאת הדיסק נושבת מכוון בני הזוג נורית ואיציק מורג, שהתחברו למשפחת שניר בפאזה הראשונית של יצירת האלבום, ונטלו את המושכות בסיומה. בנם, מתן מורג, הלחין וביצע שניים מתוך שירי האלבום. יוני רכטר אמון, כאמור, על שיר נוסף, ונדר שניר, אחיו הצעיר של נוהר, תורם את קולו בשיר אחר. "נדר בעצם שר בשביל נוהר", אומרת מיריק שניר, "כי נוהר לא יכול לשיר יפה מספיק. אין לי ספק שאלמלא הפציעה, הוא היה שר ומלחין את שיריו. הוא היה מוזיקאי מחונן, והתכונה הזו אבדה לו".

מיריק שניר מגששת את דרכה בינות ענפי השסק, כדי להיכנס לתוך חלקת הקאמומיל. היא באה כדי להיפרד לשלום מבנה. כעת הם מתחבקים ממושכות. שניר הגיעה לחופשה קצרה מהונדורס, שם היא חיה כרגע עם בעלה, המנהל במקום חוות דגים גדולה, ולא התראתה עם נוהר מזה חודשיים. היא גם לא תפגוש בו עד הקיץ, שבו הוא מתעתד להמריא למרכז אמריקה, כדי לבקר את הוריו. הפרידה ביניהם קצרה, אך מטלטלת. גורמת למחנק בגרון. אי אפשר שלא לתהות, למראה הקשר הכל כך חזק הזה, איך יוכל נוהר להסתדר ברבות הימים ללא אמו. "כל השנים ישראל היה בחו"ל ואני הייתי פה, עם הילדים", היא מסבירה. "רק עכשיו החלטנו להיות שם ביחד. זה סוג של ניסיון, לראות מה קורה כשאנחנו אינם. לא כוונו את זה, אבל כנראה שזה לא במקרה... היה לי לא פשוט להתרגל לידיעה שנוהר נמצא כאן, עם כל ההגבלות על חופשות שהקהילה מטילה, כדי לעצב את עצמה. זו הפעם הראשונה שבה ממש התנתקתי ממנו. אבל היום אני חושבת שלמרות שכדי לחיות פה הוא חייב להרפות קצת מהמשפחה, זה שווה המון עבורו". "נוהר מתחיל לחוות את זה שהוא נמצא פה מבחירה אישית", מסכים בריי-וייס. "אני מרגיש פה עכשיו הרבה יותר טוב", מאשר נוהר עצמו, "כי אני לא חש יותר שאני מהווה מטרד, או גורם של לחץ, כמו שהרגשתי בהתחלה. הייתי אז תלוי מאד בכל מי שנמצא סביבי. היום אני עדיין מנסה לעשות הכל לבד, אבל כשאני מבין שאני צריך עזרה, אני לא מתבייש לבקש. היכולת לבקש היא חשובה נורא, כי היא היכולת להכיר בזה שאתה לא יכול".
חלק מחבריו של נוהר מ"בית אלישע" נכחו בהופעה שהוקלטה ב"צוותא". מרביתם עוקבים אחרי קריירת הכתיבה שלו, ובהחלט נוצרה שם גאוות יחידה. אך, לדבריו, "אני משתדל לשמור את הגאווה הזו בבטן. זה עלול להרוס את היצירה שלי, להפוך אותה ללא טהורה". "רציתי רק לטעום תפוח", הוא הסביר את יצירתו בשיר "שירה", "אז יצרתי לי עץ. לא מושלם כמו זה שאלוהים ברא, אבל תחליף די מוצלח. שירה. איפה את, איפה התפוח, לך תרדוף אחרי הרוח. עכשיו אני רוצה מעט, שקט מבורך. לא עץ, לא תפוח, רק חושך והר. כדי שאוכל לזרוח יום אחד, אל בוקר חדש ".