"הארץ" 16.7.03

בגלגול הבא אהיה שורש אלון עתיק

בשקט אפתח

נהר שניר. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 96 עמ', 49 שקלים

כאשר אני מהרהרת בדרכו או בדרכה של משורר/ת פעיל/ה היום, ההרהור מלווה תמיד ברגש אמביוולנטי המרצד בין סקרנות לכאב קל, אולי קנאה, קנאת ההתחלה, מהולה ברחמים. בין השאלה: במה יוכל צעיר/ה זה - כי בדרך כלל מדובר באנשים צעירים - להוסיף עוד משהו, עוד צורה, במה יחדש, איזו אמירה תהיה כאן בין השורות; משום שלדעתי ההצדקה העיקרית היום לשירה, אם בכלל היא זקוקה להצדקה (אולי לא זו המלה הנכונה, אבל למי שלא מסתפק רק בכתיבת הגיגיו ורגשותיו ומודע לספרות האינסופית כמעט של מה שנכתב כשירה אני חושבת שראוי לומר הצדקה... התעוזה לצאת בטקסט), תנאי הכרחי הוא ביטויו של מצב נפשי קיומי ייחודי שממנו קמה ונוצרת צורה לשונית, אותה ראייה, תחושת עולם חד-פעמית, שמצליחה לקבל גובה ועוצמה בתוך קבוצות מלים, בתוך תחביר ומקצב, ומצליחה לשכנע ולרתק תשומת לב של קורא. כלומר, המשורר כמצב קוסמי אנושי, כמצב תודעתי מעניין. בספרו של נהר שניר מתקיימים כמה מהתנאים הללו.

בסוף הספר, אחרי השירים ולפני תוכן העניינים, מודפס טקסט בפרוזה, מעין קטעי יומן פתוחים לקורא, ואני מצטטת מתוכו כמה שורות. הדברים נראים לי מדויקים, מרגשים בכנות ובישירות שלהם ומאירים משהו נכון על עצמו, על שיריו ועל שירה בכלל לפי תפיסתי בעבר וגם כיום.

"ספר זה אינו התגשמות חלום ישן ואף לא שינוי גדול. אחרי הכל, השירים קיימים כשלעצמם וחיים ללא קשר לספר. כי שיר הוא הרי רק גלגול נוסף של החומר הפנימי שבי והספר הוא כנראה הגלגול הבא של השיר. שירה מאפשרת לי לשיר את הדברים אותם רוצה לצעוק אל העולם, על העולם, בגלל העולם".

הספר מקיים ברובו את האמירה הזאת. לשירים אין שמות. הם מסומנים בכוכב ובכך מעצימים את היותם מעין תצורות מילוליות של הוויה קיומית בעלת אחדות גדולה מעבר למצבים המשתנים. כדברי המשורר פ"ב שלי ב"סניגוריה על השירה" (תרגום שמעון הלקין): "המשורר האמיתי יודע להבדיל בין ההיגיון הרואה רק יחסי דברים ורעיונות מופרדים ומופרשים ובין הדמיון היוצר החי המגלה את הקשר שבין צורות ההוויה, הוא הכוח המוליד את האחדות שבחיים... אפשר להגדיר את השירה בתורת 'ארשת הדמיון'. כלי נגינה הוא האדם, אשר על פניו יינשאו המוני רשמים חיצוניים ופנימיים...".

רוב השירים הם בסימן של כאב גדול. אפשר לומר שהולדתו של הספר בכאב פיסי מחמת תאונת דרכים קטלנית שהמשורר נפגע בה באופן קשה, אבל המשכו בשמחה ובהרפתקה חושית רוחנית. הכאב הגדול והסמיכות למוות נהפכו למקור של תחושת ייחוד, לוודאות של ייעוד וכוח פעולה רוחני. ההתגברות על הכאב הוא, אפשר לומר, ניצחון החיים על המוות והכיליון נעשה לתודעה של נבחרות. למשל השיר בעמ' 32: "בגלגול הבא/ אהיה שורש אלון עתיק/ צרוב חושך/ מונח בעומק אחר/ מתעמק במלאכת היניקה/ מוצץ חלב מבטן אדמה/ מתמסר לחומה//.../ בגלגול הזה/ אני מכיר בכאב/ כבן בית."

ובשיר אחר נוצרת סימביוזה חיונית של הגוף עם הטבע: "בשמש הלבנה לבת אדם/ משתקפת צלולה כבריכה/ משוטים פורטים קצב/ רחוק מהישג יד קטנה/ ואני מחפש רוח/ לומד לקרוא ענן"... ובהמשך: "מרחב אור זורם דרכי/ חוזר אלי בצללים/ ענפים נשברים/ ואני שולף ציפורני/ צומח חדש מן העפר/ לאור השמש/ בעתו" (עמ' 33) או: "כפרחי לוטוס/ יונקים מן השמים/ את טעם העדר הגבולות/ ניכנס למחזור המים/ נשוט בזרם מתוק..." (עמ' 81).

וישנה גם נמענת מסתורית, דמות נשית, מין "את" גדולה ועצומה, האשה בעלת הקסמים, החמה, המרחפת כיישות נעלמה ומעניקה כוח ואהבה לדובר שבשירים, לאני הלירי שלו. וזה בהחלט משלים את רוח הרומנטיקה המציינת את ספרו של נהר שניר, אבל זו רומנטיקה טעונה הגות ואיפוק, ואף מבט מרוחק וצניעות מודעת למגבלות הכוח. ואולי הדמות הנשית המסתורית האהובה היא האם הגדולה, אלילה-אשה המחליפה צורות ומופיעה לפניו ועמו בנסיבות משתנות, למשל בשיר הפותח (עמ' 7): "בראשית/ ברא אלוהים את השמים ואת הארץ/ והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום/ ורק רוחך החמה/ מרחפת על פני המים/ ותאמרי/ תהי אהבה/ ויהי אור/ ותראי/ כי טוב/ ולא קראת/ לאור יום/ ולחושך לילה/ כי מלבך/ את רואה/ וחושך לא יעוור". הוא לא מרפה ממנה וקורא לה שוב ושוב מתוך הכאב ובגללו, בגלל מה שהוא.

ההעזה להטמיע את הטקסט התנ"כי הקאנוני לתוך שירו ולשנותו אינה דבר פשוט. זו אמירה חזקה, שעוברת ללא שמץ של אירוניה, הרחק מהשירה האירונית המוכרת לנו, זו של נתן זך, או עמיחי ודן פגיס משנות השישים והשבעים. יש כאן בבירור דור שירי אחר לחלוטין, בעל תדר וקול מגובשים בהחלט, והשירים בספר אינם בוסריים כלל וכלל ומצליחים להלהיב ולרתק.

אני נזכרת בכוח השירי הרטורי של איוב. למרות השוני בעמדה האתית, אין בריחה מן הכאב - להיפך: יש התנצחות אתו. הוא נהפך לחלק מהמפה הגנטית של גופו, ובזה השירה שלו אנושית מאוד אבל גם חוקרת. הוא יוצא למסע החיים בפתוס דתי כמעט, כמעין צליין רוחני החותר לתהות על ראשית הבריאה. על כן ההישענות על המקורות התנ"כיים, דמויות כמשה רבנו ויוסף, ואירועים כמו יציאת מצרים והנדודים במדבר, אגב שימוש בארכאיזמים המשולבים בביטויים עכשוויים, מה שאינו מאפיין את כתיבתם של צעירים רבים היום: "לברוא אלוהים בספר/... ייצור אותי בחומר כרצונו/ ואני רק/ מראה/ תחושה/ רוח" (עמ' 8), או "אם ירשתי מאבותי הקדמונים אבן/ ודאי ירשתי מהם שדה בור.../ ירשתי מהם רוח/ את מלת הנחש/ את קול אלוהי הרודף" (עמ' 13).

בשירים מתקיימת התנועה הדואלית בין דובר בעל כוח ואנרגיה לברוא ולהתערב בחומר העולם, לבין הצטנעות והתכנסות פנימה לכלל משהו קטן ופגיע: "בשקט אפתח/ שערי אבן/ לשחרר אריות כלואים/ לצרוב אש/ לחיות את שיירי הכאב/ בחלילי לבי / לחלל בין המאורות/ לבתר שמים/ לגעת בשאריות החטא/ של אלוהים" (עמ' 11), או שורות הסיום בשיר בעמ' 90: "מרחבים שלמים אגלה/ בגרגר אחד".

אין כאן צורות קלאסיות. אין חריזה, אין שמץ של משחקי אירוניה או וירטואוזיות לשונית. האמצעי העיקרי הוא הדיבור הישיר בקול אינטימי לוחש. הקול המספר, המתוודה, המבקש, המתפלל, הוא תמיד קולו האישי של היחיד, ומבחינה זו הספר של נהר שניר הוא ליריקה טובה, מעניינת ואמינה.

השיר המסיים את הספר אכן מסיים במוצהר את המסע, אבל אינו נועל דבר. בכלל אין נקודות ואין פסיקים בספר הזה, כחלק מהפואטיקה שלו ומהמתח שהוא בונה. אני מצטטת אותו בשלמות בגלל קסמו ועדינותו:

"טביעות ציפור/ על חוף/ ריק מאדם/ צעדי ציפור קטנה/ שני פרפרים// סוף השיר/ שרירותי/ אין קו סיום/ כצעדי ציפור/ הוא נגמר/ באוויר/ ברוח".

מאיה בז'רנו היא משוררת