על נהר

בבית העץ המקסים, ביער על הנהר, בדרום ג'ורג'יה, הרגשתי האמא המאושרת בעולם, תשעה ילדים מדהימים סביבי, הקטנה בת שנתיים, הגדולה בת שבע עשרה ובפעם הראשונה בחיי אני לא צריכה להתחלק בהם עם אף אחד. יצאתי מן הקיבוץ. אנו משפחה ככל המשפחות, לטוב ולרע.
עמוק בלב, ידעתי שהסטטיסטיקה פועלת נגדי וברור שיום אחד אדרש להתמודד עם משהו קשה באמת. "את הטוב נקבל ואת הרע לא נקבל?"
הבנים: שיהר, נהר, ידוד ונדר – שיכשכו בבריכה ובילו שעות בדייג על המזח.
הבנות: אחיעד, רעות, אליאור, התרגשו מלהיות משפחה והצטרפו אלי לקניות ולעבודות הבית.
יחל ותהין הפעוטים, נהנו מהטיולים ביער אוחזים בשולי שמלתי. התענגתי על גידולם.
נהר הילד האמצעי - "ילד הסנדוויץ" שלנו, כך התלוצצנו – צמח מעצמו והתפתח לתפארת מבלי שנדרשנו כמעט לטרוח על חינוכו.
אני זוכרת בבהירות, את הערב האחרון לפני התאונה, כמו תמיד, בשעה קבועה, מבלי שאמרנו דבר, נישק את אבא נישק את אמא והלך לישון. ישראל ואני שוב הבטנו זה על זה, לא מאמינים שיש ילד כזה.
שנה אחת למד נהר באהבה ובכישרון נגינה בפסנתר. ביום הולדת אחת עשרה ניגן לנו בפעם האחרונה בשתי ידיים.
כשלמד מחדש לדבר, גילינו שאיבד את הטונציה בקול וכשהחל לשיר, כבר לא שר מדויק להפליא. אצבעות יד שמאל, ששותקו בשל הפציעה בצד ימין של הראש, לא יכלו שוב להצטרף לנגינה בפסנתר, אך אהבתו למוסיקה ולפסנתר לא חדלה, אלא העמיקה. בכל פעם שנהר מגיע הביתה הוא ניגש אל הפסנתר, יושב, מלטף ומאלתר מנעימות נפשו, כשיד שמאל המכווצת מצטרפת מדי פעם לנגינה בדרך מגושמת ומכמירת לב.
אנגלית, רכש נהר במהירות הבזק. את שנת הלימודים היחידה בארה"ב, לפני הפציעה, סיים בהצטיינות הנשיא. הגאוניות שלו במתמטיקה, מחשבים ושאר התחומים הריאליים, נפגעה קשה בתאונה, ולא הייתה דרך להשיבה. אולי זה הציל אותו מעתיד של גאון מחשבים מבריק ומחוזר, המבלה את כל זמנו מול המסך, במרוץ אחר תהילה וכסף, בעודו מתוסכל עד עומק ליבו על שאינו מתפנה להקשיב לעצמו ולהתבטא במגוון כשרונותיו. בשלב מוקדם מאוד החל נהר, בדיבור ובכתב, לברך את גורלו, שלקח אותו לסיבוב בדרך לא שגרתית ומרתקת, שאותה היה מחמיץ אילולי מה שקרה לו. דרך בה מגייס את כל כוחות הנפש, פוגש אנשים נפלאים ומפתח יצירתיות מדהימה.
שעתיים ארכה הדרך לבית חולים בג'קסונוויל פלורידה. במכונית שהסיעה אותנו, שתי אמהות נידונות לאסון, הייתה לצידי אשת אחי בהריון, ובנו הקטן. במהלך מסע קניות חביב, התבשרנו שארעה תאונה איומה, כל שבעת הנוסעים בני משפחתנו נפצעו והוטסו לבתי-חולים. ידעתי שבאוטו שהתנגש היו: אחי, שניים מילדיו וארבעה מילדי.
כרבע שעה, לאחר שהחלה הנסיעה המסוייטת לעבר בתי החולים, הוסיפו לנו עוד פרט: אחד המבוגרים נהרג. במשך קרוב לשעתיים שאלתי את עצמי: מי כבר לא חי, בני הבכור, או אחי?
כשהגענו לבית-חולים הפרידו בינינו. אותי לקחו לראות את נהר שהיה פצוע ראש ועמד להיכנס לניתוח. את גיסתי, כך הסתבר לי בדיעבד, לקחו לחדר אחר, כדי לבשר לה על מותו של בעלה, אחי האהוב, דידי.
דידי ומשפחתו התארחו אצלנו במשך שבוע מקסים, עם ארבעת ילדיהם. בבוקר האחרון חשבנו איך ננצל את יום הפרידה? וכך, מכונית אחת יצאה לטיול. מכונית שנייה יצאה לקניות. ישראל אישי וכמה ילדים נשארו בבית.
הייתי המומה ממותו של דידי אחי, שאהבתי כנשמתי, אך לא התפניתי לאבל. כל כל כולי התגייסתי להצלת חייו של נהר, שפציעתו נראתה ברגעים רבים אנושה. הרופאים נמנעו מלהבטיח לו חיים, קיווינו לנס.
פניו של נהר היו שלמות, שלוות ומוארות מאוד, כששכב חסר הכרה בחדר ההמתנה לניתוח.
ראשו היה מכוסה בתחבושת לבנה גדולה שנראתה כתרבוש. לא יכולתי שלא להיזכר, איך היינו מדברים בחצי צחוק על כך, שנהר היה כנראה הודי בגלגול הקודם וזאת בשל תווי פניו, צבע עורו, השלווה שלו, החיוך וגם ההתעניינותו הרבה בהודו. פעמיים התחפש בפורים להודי.
מתחת לתרבוש, הפעם, היה מוח שנחבל קשה מעצמות הגולגולת שחדרו פנימה, בעיקר באונת הרקה הימנית.
מאותו רגע לא זזתי מנהר, שום רופא או אחות לא יכלו להרחיק אותי ממנו. פחדתי נורא, שהאופי הטוב  שלו יהיה בעוכריו, שהוא לא ילחם עם המוות שאורב לו קרוב כל כך, אלא יקבל את פניו בסבר פנים יפות, מה שכל כך התאים לאופי שלו. ידעתי שאם אני לא אעמוד שם על המשמר, הוא פשוט ייתן לו יד וילך איתו עם חיוך על פניו.
לפני התאונה היינו אומרים זה לזה מדי פעם: כשנהר יגדל, נצטרך להשגיח עליו טוב, שלא תתפוס אותו איזו מכשפה ותתחתן איתו, כי הוא לא מסוגל להגיד לאף אחד לא. עכשיו נהר גדל והגיע מזמן לפרקו, ואנחנו עדיין מצפים לאחת המיוחדת שתהיה ראויה לאיש המעלה שכמוהו.

שלושה שבועות נהר היה מחוסר הכרה ומונשם. ידענו שכל אחד מניתוחי המוח והניקוזים שעבר פוגע עוד במוח שלו, אבל גם נותן סיכוי חדש להנצל. היינו מוכנים לכל, רק שיחיה.
כשבוע לאחר התאונה, הוזמנו לשיחה ראשונה עם מנתח המוח. בחרדה עזבתי את מיטתו. ישבנו כמה דקות ארוכות במשרד וחיכינו לרופא וברגע שהוא התיישב ופתח את פיו לדבר, פרצה אחות פנימה וקראה לו למהר אל נהר. ידעתי שאסור היה לי לזוז משם. עד שהגעתי לחדר, כל הצוות היה בפנים, עשו לו החייאה. הדלת הייתה נעולה. הגוף שלי כאילו רוקן בבת אחת מכוחותיו הפיזיים, צנחתי על הרצפה מוצפת באנרגיה אדירה שיכולתי להרגיש את רטט עוצמתה. התחננתי אליו שלא יעזוב אותנו. קשה לי להעריך כמה זמן עבר עד שהרופא יצא ואמר שהמצב התייצב.
אמי רחל, סבתא של נהר, אומרת, שנהר כבר נלקח לעולמות עליונים וזכה לחזור אלינו עם שליחות אותה הוא ממלא בחייו, באישיותו, בכתיבתו. עבורי הוא מורה דגול לחיים.

בחדר מול נהר, שכב בן דודו האהוב, בן גילו, אף הוא פצוע ראש. בהתחלה היה נדמה שפגיעתו חמורה מאוד, אך הוא התעורר והפתיע לטובה.
בבית חולים אחר, מרחק כעשר דקות משם, אושפזו שאר פצועי התאונה.
בן אחי בן הארבע, גסס במשך שבועיים ונפטר מפציעתו האיומה, שלא אובחנה כראוי.
דידי וילדו הרך נקברו זה ליד זה. העץ שניטע מאחורי המצבה של דידי, רוכן כולו לעבר הקבר של בנו ושולח לשם ענף, כיד מלטפת, מכסה, מגוננת.
בחדר סמוך שכב בן דודו וחברו הטוב, יחל בני, בן חמש, עם רגל שבורה בכמה מקומות וחבלות בכל הגוף. יחל זוכר עד היום כל פרט בתאונה. הוא ראה את המשאית המתקרבת מהצד, הוא צעק כדי להזהיר. הוא מתאר איך היה מוטל על הכביש, אנשים זרים סביבו, מספר על צעקות הכאב של הפצועים והפינוי בהליקופטר. היום כבחור צעיר, רגיש ומקסים, שמוסיקה ממלאת את עולמו, הוא ממשיך להתמודד עם הפציעה, האובדן וגם עם העובדה שלא סעדתי אותו בזמן הנורא ההוא.
מיטה על יד יחל, המום ובזעזוע מוח, בני הבכור שיהר, נהג הרכב. הוא לא הואשם בגרימת התאונה. משאית עמוסת בצק של "דומינו פיצה", התנגשה במכונית שלנו מהצד בתוך הצומת, כשלא עצרה באדום. מן ההתחלה שיהר נתן לנו להבין, שהוא מתמודד בכוחות עצמו עם השלכות התאונה. הוא ליווה בהתעניינות רבה את השיקום של אחיו וכשהתלבט בבחירת מקצוע לחיים, בדק קודם כל פיזיוטרפיה. כיום, הוא מהנדס תעשיה וניהול, אב נפלא לילדיו. קשר מיוחד נרקם בין שיהר לבין נהר, טהור ונקי מכל רגשי אשם.
בחדר נוסף, שכב לבדו, ידוד בני, בן תשע. ידוד נפצע באורח בינוני. עם סדק עמוק בגולגולת, חבלות וחתכים בגוף ובפנים. ידוד שכב שבועות עם רגל קשורה וסבל מכאבים עזים. ישראל ובעיקר אחיעד בת השמונה עשרה, טיפלו בו ובאחיו. בהמשך, הגיעו סבים בני משפחה וחברים והצטרפו. גם ידוד זוכר את התאונה לפרטיה, כולל את נשימותיו האחרונות של דידי דודו. בשנים הראשונות לאחר התאונה, הוא היה מסוייט מאוד. לא העז לעבור בבית מחדר לחדר בעצמו. כשהיינו במכונית, כל משאית שהתקרבה אלינו גרמה לו לצעוק ללא שליטה, שניזהר.
לביקור ראשון בן כמה דקות בבית החולים הזה, הגעתי מספר ימים לאחר התאונה. ידעתי שילדי הפצועים זקוקים לי מאוד, אך זו לא הייתה שאלת חיים ומוות.
במשך הזמן הבנתי שגם ילדיי שלא היו בתאונה, נפצעו קשה באותו יום. לתהין בת שנתיים וחצי –נעלמו שני הוריה לשבועות רבים וזרים מילאו את הבית. נדר הרגיש ליווה את כל המתרחש בשתיקה ובעיניים פעורות. אליאור ורעות היו איתנו ברגע הנורא בו צהלת הפגישה עם מכרים טובים הפכה לזעקת שבר למשמע בשורת האיוב. אחיעד הפכה מאחות, לאחות סיעודית המלווה יום ולילה אחים פגועים ובן דוד פעוט שנרו הולך ודועך וכבה לנגד עיניה. אחיעד בחרה באחות, כמקצוע לחיים.
כחודש לאחר התאונה, כשנהר החל להתעורר לאיטו וללמוד בהדרגה לנשום בכוחות עצמו, הוא הועבר מטיפול נמרץ לבית חולים שיקומי. ידעתי שאנחנו בתחילתה של דרך ארוכה, הבנתי שאני מטופלת שוב במעין תינוק, שצריך ללמוד מהתחלה הכל: לנשום, לאכול, לדבר, לשבת, ללכת, לקרוא, לכתוב... ומה שלקח לו פעם חודשים ייקח הפעם שנים, מה שקרה קודם ללא מאמץ, ידרוש הפעם את כל מה שנוכל להשקיע.
לאחר נישואינו כשהתחלתי ללדת, לא החלטנו שיהיו לנו הרבה ילדים. עבורי, שגדלתי במשפחה עם שניים עשר ילדים, זה היה מובן מאליו. ההנקות הארוכות ויסתו את קצב הלידות. היה ברור שאני אלד כל עוד אוכל. לאחר התאונה החלטתי להפסיק ללדת. להיות פנויה ככל האפשר למשימת השיקום של נהר והמשפחה. לא שיערתי עד כמה זה יהיה קשה וכואב. שני ההריונות שלמרות החלטתי החלו לאחר התאונה, הסתיימו מעצמם. אלו היו ההפלות היחידות שלי.
במקביל לשיקום הממוסד שנהר קיבל, שילבתי מההתחלה תרפיות אלטרנטיביות. במשך הזמן פיתחתי חוש מיוחד להבחין בגישות המתאימות ובטובים שבמטפלים. ידעתי שהאופי של נהר צריך להכתיב את סוג הטיפול בו. לא התאים לו התערבות תירגולית אגרסיבית, מכנית. הייתה בעיני חשיבות מכרעת לקשר האישי שנרקם בין נהר לבין כל אחד מן המטפלים שלו. טסנו לניו-יורק, לקליפורניה, לקונטיקט, לאורלנדו וגמאנו מרחקים גדולים בנסיעה ברכב. כבת הקיבוץ, שאך יצאה אל העולם, חששתי לפני כל נסיעה, איך אסתדר? איך אמצא את דרכי? גיליתי שעם נהר, אין גבול לכוחותיי ויכולותיי. משהו בו פתח לאנשים את הלבבות והם סייעו גם בלי שביקשנו. פגשנו מרפאים מדהימים, שהתאהבו בנהר והשקיעו מכל הלב, לעיתים קרובות ללא תמורה כספית, ויחד אתנו חוללו את הנס.
המשפחה הרחבה התגייסה לתמיכה בנו מכל סוג. הגדילו עשות זוג קרובים מניו יורק, מני ופיי, בביתם התארחנו (אמא אבא ותשעייה!) כשנחתנו שבעה חודשים לפני האסון בניו יורק. הם הגיעו מיד וגייסו מגבית משפחתית שתמכה בנו בתקופה בה לא יכולנו להתפרנס. עד היום הם עבורנו עוד זוג הורים, עוד סבא וסבתא. הקיבוץ הפציר שנחזור. החברים רצו לחבק ולעזור. הרגשנו, שהבחירה לחיות כיחידה משפחתית, אינה בחירה על תנאי, זו בחירה לטוב ולרע. היציאה מן הקיבוץ, בו חיינו כמעט עד גיל ארבעים, הייתה עבורנו שלב הכרחי בהתפתחות האישית והמשפחתית וידענו שהליכה אחורה אינה נכונה ואפילו לא אפשרית. לפנינו עמד המבחן האולטימטיבי. כמי שמילאה בקיבוץ תפקידים ציבוריים רבים, כולל מזכירת הקיבוץ, וכמי שעסקה בין השאר בטיפול בילדים ובאנשים חריגים, ידעתי שנהר יקבל בקיבוץ את כל הטיפולים המקובלים, אך אם ארצה טיפולים לא שגרתיים אצטרך לצאת על זה למאבקים, מול ועדות שונות, מול המערכת הכלכלית, ומול הציבור כולו. ידעתי שאם אחליט לא לעבוד ולהתפנות אליו לחלוטין, זה לא יהיה מובן מאיליו בקיבוץ. ידעתי גם שהדימוי שנוצר על אדם נכה ומוגבל בקיבוץ, מלווה אותו כל חייו, וקשה מאוד להשתחרר ממנו או לשנות אותו בחברה כל כך קטנה וסגורה. העדפתי לשקם את נהר באופן שתבע מכולנו הרבה יותר מאמץ, אבל גם העניק יותר בחירה, יותר סיכוי.
לרוע המזל, ביום התאונה ממש, גם ענייני הפרנסה שלנו השתבשו. החברה שהביאה את ישראל לארה"ב כדי להקים פרויקט דגים בג'ורג'יה, פשטה את הרגל! ישראל היה צריך להתאושש מהר מאוד ולחפש פרנסה חדשה. זו נמצאה לו בקולומביה שבדרום אמריקה, לא קרוב יותר.
וכך, זמן לא רב אחרי התאונה, נשארתי לבד, עם כל  החבילה. ישראל סיפק את התמיכה הכספית, שבלעדיה שיקומו של נהר לא היה אפשרי וביקר אותנו אחת לכמה שבועות למספר ימים. ימי הביקור שלו יוחדו לטיפול בענייני כספים, ביטוח, עורכי דין וכד'. כל השאר היה עלי ועל הילדים. כשנשאלתי איך אני עומדת בזה, השבתי שלישראל הרבה יותר קשה, לי לפחות יש את הילדים סביבי, ואילו הוא חי רוב הזמן בגלות, בבדידות ובגעגועים.
אחד הכלים שגייסנו ותרמו הכי הרבה לשיקום, היה ההומור. לא ברור מאין הוא נבע, אך הוא שרת אותנו יום ולילה, ובמשך שנים. נהר בעל הומור שנון ועמוק. מבריק בחוכמות משלו, במשחקי לשון, במילים ומשפטים בעלי כפל משמעות. לא פעם בני שיחו, מקבלים רושם שהוא אומר דבר סתמי, ועם פגיעת המוח שלו זה הרי צפוי, ורק לאחר מחשבה נוספת מגלים שאמר בדרכו משהו מקורי ורב משמעות. מהתחלה הרגשנו שנהר מנסה  להקל עלינו בתהליך השיקום שלו, להרגיע אותנו, להצחיק אותנו, להציע לנו דרכים לקבל את המצב החדש, לראות בו גם אור, כשמו: נהר.  שוב פעם הבטנו זה בזה, לא מאמינים שאפשר להיות כל כך אופטימי במצב כל כך קשה. לשמחתנו נהר לא גייס הומור שחור ומר, כמו שקורה לעיתים כל כך קרובות במצב כזה, זה פשוט לא התאים לו. כל יום ברכנו והודינו מחדש, על כך שפגיעת המוח לא שינתה לרעה את אופיו המקסים של נהר, הרבה דוגמאות עצובות לכך ראינו סביבנו בשיקום.
חצי שנה אחרי התאונה, נהר חזר הביתה, בית החולים סיים לנצל את כל כספי הביטוח, ומיהר לשחרר אותו. לא הצטערתי על כך, להיפך, עכשיו יכולתי להרכיב את כל סדר היום שלו. בניתי תוכנית יומית ושבועית של תרגולים, פעילויות ותרפיות. כל האחים השתתפו. הייתה לו תוכנית גדושה: כל עשר דקות או רבע שעה הוא עשה משהו אחר, המשימות היו רבות, הצרכים השיקומיים גדולים מאוד והזמן פעל נגדנו. ידענו שככל שנתרחק מזמן הפגיעה, וככל שנהר יתבגר, ירד הכושר השיקומי של הגוף. האחים הגדולים בנו עבורו מתקן להפעלת הידיים והרגליים, שהם תכננו. 
שנה וחצי לאחר התאונה עברנו לעיר אטלנטה, שם ידענו שנוכל להשיג, בקרבה יחסית, מטפלים מעולים לנהר. כמו כן מצאנו לו מסגרת יום שיקומית מצוינת בתוך בית ספר רגיל.
כיון שהיינו זקוקים מאוד למקור הכנסה נוסף, התחלתי לעבוד כמורה לעברית בבית ספר יהודי, אליו הלכו ארבעת ילדי הקטנים. שם הקמתי כיתת עברית, ופיתחתי גישה ותוכנית להוראת עברית לכתה א'.
סדר היום באותה תקופה, נראה כך: עד שעה שבע וחצי בבוקר, כולנו מוכנים, עם אוכל לכל היום, כולל נהר, שהתארגנותו בבוקר כללה גם תרגול רב והתנסות עצמאית במטלות יום יום, אותן ביצע בקצב איטי מאוד. בשבע וחצי הגיע האוטובוס שלו. האחים הגדולים צעדו ברגל לתיכון הסמוך. ארבעת הקטנים נסעו איתי לבית הספר היהודי. בשעה ארבע יצאנו חזרה. אז היו תמיד פקקים. זה היה הזמן שלי לשוחח עם הקטנים, לשמוע מה עבר עליהם היום, ולתכנן איתם את שעות אחר הצהריים והערב. בינתיים בבית, הגדולים קיבלו את נהר, שחזר מבית הספר המיוחד שלו. כשהיגענו עמד לרשותי זמן קצר כדי להתארגן, בעיקר לחלק משימות, לראות מי עוזר למי בשיעורים, ושאר עניינים דחופים. לולא שיתוף הפעולה והעזרה הרבה מצד הגדולים, זה לא היה אפשרי. כל ערב יצאתי עם נהר לאחת התרפיות שלו. מדי פעם אחד או כמה מן האחים הצטרפו אלינו. על הכביש, זו הייתה שעת השיא בפקקים. המשכנו בנסיעה את תהליך השיקום. הוא סיפר לי על היום שלו. תרגלנו את המוח בדרכים שונות, בעיקר את היכולת לשלוף מידע מן הזיכרון, יכולת שנפגעה מאוד. המצאתי תרגילים שונים כדי לשפר את היכולת הזאת. בנסיעה גם שרנו, רציתי כל כך שנוהר יוכל שוב לשיר, בחרנו שירים מחזקים והתעודדנו. דווקא את מילות השירים נהר זכר ועד היום זוכר מן הפעם הראשונה שהוא שומע שיר. כל יום נסענו לכוון אחר, לסוג טיפול אחר, אל אחד המלאכים שלנו. כשחזרנו, רוב בני הבית כבר ישנו. כשנהר סיים את מטלותיו ואת תרגילי הלילה שלו ושכב לישון, התחלתי לטפל בבית, במטבח, בכביסה, ולבסוף, בשעות הקטנות, להכין את יום המחר לבית ספר.
זה היה גם זמן היצירה שלי. בשנתיים הראשונות לאחר התאונה לא כתבתי בכלל, אך המפגש המחודש עם הילדים בבית-ספר היהודי, חידש בי את מעיינות היצירה ובדרך מופלאה חיזק אותי, מילא אותי, ונתן לי כוחות בלתי נדלים לסדר היום והלילה שלי.

היומן, הפך לכלי מכריע בשיקומו של נהר ובחייו עד היום. קיוויתי שניהול יומן, ישיג כמה מטרות: תרגול כתיבה,  תרגול זכירה, אמצעי לפרוק ולבטא קשיים, תסכולים, מחשבות רעיונות. בשנים הראשונות הכתיבה ביומן לא היתה טבעית והצריכה מאמץ עצום, על מנת להתמיד ולפתח אותה. בעיית הזיכרון הקשתה מאוד. היומן היה מאוד אינפורמטיבי וכתוב בשפה יבשה. לא פעם כמעט נואשתי מלהפציר בו, שלא רק ידווח על מה שעשה היום, אלא יוסיף גם מה חשב ומה הרגיש באותו זמן. בגיל שש עשרה, לאחר ששבנו לארץ, כאשר הכתיבה ביומן הפכה אצל נהר להרגל, לחלק מחייו, הופיע לפתע השיר הראשון והפליא וריגש אותנו מאוד. זו לא הייתה שפת היומן וגם לא השפה שנהר דיבר בה. מעיין שירה יפיפיה עמוקה ותמה נבע ממנו. קראנו שוב ושוב משתאים.
שנים לאחר ששירתו החלה להתפרסם, מישהו אמר לנהר יום אחד: "אני מקנא בך, הייתי רוצה גם להיות בעל יכולת כתיבה כזאת" נהר השיב לו בשקט וברצינות "אבל תדע שזו עסקת חבילה".
עד היום כתב עשרות יומנים, ואלפי שירים. הכתיבה נהייתה לו לטבע שני. יומנו האישי פתוח לכל מי שרוצה לקרוא בו.
כשנהר היה בן שבע-עשרה, הצעתי לו לפגוש לפסיכולוג והוא בדרכו השקטה, נעתר. הנחתי שבחור צעיר נכה, מתבגר, צבר מספיק תסכולים בשביל להצדיק עזרה מקצועית, שהוריו עם כל ההשתדלות, לא תמיד יכולים ויודעים לספק. אחרי פגישה אחת, אמר לי הפסיכולוג: "אני אשמח מאוד להמשיך להיפגש עם נהר, כדי ללמוד ממנו, אבל אין לי מה להוסיף לו, הוא משקם את עצמו בדרך הכי טובה."  
החזרה לארץ לא הייתה קלה עבורו. הניסיונות להשתלב פה במסגרת חברתיות, לימודיות, רגילות לווה בתסכול רב. חברי הילדות שלו לא היו מסוגלים לחדש איתו את הקשר ויצירת חברויות חדשות היתה לשאיפה בלתי מושגת. החלטנו לנסות לשלבו בבית הספר הפתוח הדמוקרטי בחדרה ועברנו לגור במושב חיבת-ציון הסמוך. שנות התיכון שעשה שם, היו לא פשוטות, אבל משמעותיות מאוד ומעצבות.
כשזה הסתיים נהר היה בן תשע עשרה. הוא חי אתנו בבית, כי התקשנו להשלים עם הצורך להוציאו למסגרת מיוחדת. עבורו זו הייתה תקופה של דאגה לעתידו ושאלות פנימיות נוקבות. השירה שיצאה ממנו הייתה מרטיטה במילותיה ובתכניה. שכרנו את אילנית, מדריכת טיולים מקסימה ושובבה, שיחד איתו יצאה להרפתקאות ברחבי המושב, בארץ ואפילו בחו"ל. אילנית סיימה את עבודתה עם נהר, ויצאה ללמוד עבודה סוציאלית (לדבריה בהשפעת התקופה שעבדה עם נהר) לא היה לה תחליף. הקשר ביניהם נמשך והוא עדיין משמעותי וקיים, אבל בחיי היום יום, נהר נשאר בודד מאוד. בשלב מסוים הבנו בכאב, שחברת המשפחה לא יכולה לספק את נהר, מה עוד שכל אחד מאחיו התקדם משלב אל שלב בחייו, ונהר ראה זאת מקרוב והרגיש עוד יותר תקוע. ברגע שהודינו בכך שהישארותו בבית נובעת יותר מן קשיים שלנו ולא די מתחשבת בצרכיו, התחלנו לחפש לו מקום מתאים.
כך הגענו להרדוף. הפרידה הייתה קשה נורא, ממש קורעת. היינו מתגנבים אל החדר שלו באמצע הלילה, ישנים על ידו, מחבקים, מדברים, מנסים להשלים כל מה שחסר לו ולנו. הרדוף היה המקום הנכון עבורו. עד היום אנחנו מברכים על שזכינו למצוא לנהר, דרך חיים כל כך מתאימה לו, אנשים עמוקי מחשבה ומסורים. נהר חי בקהילת בית-אלישע, עם קבוצה של אנשים, שכולם זקוקים לסיוע כל שהוא בחייהם. נהר לומד כל הזמן אנטרופוסופיה, שהיא תפישת החיים המשותפת לאנשי הרדוף ומזדהה איתה מאוד. להרגשתנו הוא נולד אנטרופוסוף, זו הייתה גישתו לחיים מאז ומתמיד. נהר עובד בסדנה לצמחי מרפא וחקלאות אורגנית שבהרדוף, וחי בבית יפה וחם עם שבעה מחבריו ומדריכים. הביתה מגיע פעם בשבועיים או שלושה ובחלק מהחגים. סדר היום שלו גדוש בפעילות קבוצתית ובחוגי בחירה. יום השישי שלו מוקדש, בשנים האחרונות, ללימוד ציור. בילדות, נהר בילה שעות בציור. סיפר סיפורים שלמים, דרך ציור. בתאונה, נפגעה הראיה שלו והוא נותר עם חצי שדה ראייה בכל עין. כשהחל שוב לצייר, ראה הכל כפול והקווים לא התחברו לו. רכישה מחודשת ועיקשת של היכולת להביע את עצמו בכלי הזה, הייתה לחלק חשוב מאוד בשיקומו.
שני ספרי שירה של נהר ראו אור ב"הוצאת הקיבוץ המאוחד". "כתום" ו"בשקט אפתח" – בהם משולבים גם חלק מציוריו. שני הספרים התקבלו בהתרגשות ובהערכה על ידי אוהבי שירה, ואף על אחרים שבדרך כלל נרתעים ממנה. כמה מהשירים הולחנו ובוצעו ע"י שלושה מאחיו. שירים חדשים פרי עטו, שרובם עדיין לא ראו אור, הולחנו ע"י שלמה גרוניך, יוני רכטר ומלחינים נוספים ויצאו בדיסק שנקרא "אוויר". שם נהר קורא בקולו את המכתב-שיר: "אשת-לבי", המבטא בעצמה רבה את רצונו לחלוק את חייו עם בת זוג ואת אמונתו שיזכה לכך.
נהר כותב מדי יום, שיריו מבטאים מציאות נפשית עמוקה, מלווים את כל אירועי חייו וחיינו השמחים והעצובים, ואף מגיבים על הקורה בעם ובעולם. שירתו, כאישיותו ממשיכה להפתיע ולרגש בכנותה ופשטותה, בעושרה ויופייה.
כך הוא מסיים אחד משיריו: "במקום גרון חנוק, תהיה לנו שירה."