נולדתי ילד-סנדוויץ למשפחה בת 9 ילדים, כלומר החמישי.
בילדותי הייתי ילד קצת חולני והרבה חולמני, מרחף בעולמות אחרים. היו לי מעט חברים ששוטטו איתי, האחרים קראו לי אסטרונאוט.
בגיל עשר היינו כל המשפחה בארה"ב בשליחות מטעם העבודה של אבא. הייתה לנו שנה נפלאה בדרום-ג’ורג’יה. בית על הנהר, רחוק מכל מקום ישוב, כל בוקר נסיעה באוטובוס לבית ספר בעיירה שכנה, והצלחה לא צפויה בלימודים בשפה זרה.

אחר הצוהריים ובסופי שבוע הארוכים, היינו יוצאים לדייג על הנהר הסמוך מהמזח הפרטי שלנו, אחר כך מכינים את הדגים על האש לפי מיטב הידע של אבא שהוא איש דגים מבטן. נהנינו משפע הטבע שמסביב. העונות, הגשמים, הפריחה, פטריות בכל צבעי הקשת, רקונים, ארמדילים ואפילו נחש חנק ענק.

בתום שנה גורשנו מגן עדן ונפלנו על האדמה הקשה בתאונת דרכים קטלנית שגבתה מחיר איום, ואותי הותירה נכה עם פגיעת ראש כמעט אנושה.
דרכי החיים לא תמיד מובנות על פניהן.
לפעמים מה שנראה כמו אסון מתברר רק בדיעבד כנקודת מפנה, שינוי, פתיחת ראש או לב, התחלה חדשה והזדמנות נוספת.

התחלתי שוב את חיי. רכשתי מחדש בעמל רב את מיומנויות החיים: נשימה, אכילה, ישיבה, עמידה והליכה. לרוץ כבר לא אוכל. למדתי בפעם השניה את מיומנויות התרבות: לדבר, לקרוא, לכתוב, לצייר, כשמפי יוצא קול שונה, זכרוני מתעתע, ולרשותי רק חצי שדה ראייה. בחיים האלה, שכחתי איך בוכים, לא הצלחתי לחלום, ו"זכיתי" במחלת הנפילה.
כשהייתי פעוט, ראיתי פעם גוזל בקן, רגע אחרי שבקע מן הביצה והוא עדיין רטוב נוצות, ואמרתי לאמא: "הנה גוזל זקן!" בזמן השיקום, אמא ואני צחקנו וכינינו אותי: "גוזל זקן".
היומן שהתחלתי לכתוב, אות, אות, מילה, מילה, משפט, משפט, ליווה אותי בחיי החדשים, עזר לי להתקשר אל עצמי, הלך איתי דרך סבל והנאות, דרך טיפולים שונים לגוף ולנפש, דרך אהבות וכאבים, חברים וזיכרונות, רגשות ושינויים, ובסופו של דבר התחיל, כמו הירוק של החורף, עם בוא האביב, להתמלא בפרחי שיר. באור וחום ושלום. לאט, לאט נאגרו בו עוד ועוד שירים שהמשיכו לנבוע מתוכי כמעין רדום שהושב לחיים.

כל הדברים שלפני כן רק הרגשתי ולא היו לי מילים לבטא, כל התמונות שחיו בתוכי כל העת ולא ידעתי לקרוא להן בשם, לציירן או לחברן יחד כדי לצור מציאות שלמה, עכשיו יצאו אל האור. הבשילה בי הידיעה והיכולת להיפתח ולשחרר.

אני כותב כמי שלומד שפה חדשה, וגם כמי שנזכר בשפה ישנה שידע ושכח.

רבים משירי פונים אל אדם מסוים. איני יודע מי. אני חושב שזו אישה שאני אוהב. איפה היא, מה שמה, אפיה, איך היא נראית איני יודע, אבל אני יודע דבר אחד חשוב, שנועדנו זה לזו, שהיינו יחד עוד לפני ונשוב להיות.
את ספרי הראשון "כתום" הוצאתי לפני מספר שנים ובו מבחר מן השירים שכתבתי מגיל שש עשרה עד תשע עשרה. ערכה אותו ברגישות גדולה לאה שניר. הספר ראה אור ב"הוצאת הקיבוץ המאוחד". בספר שני ציורים שלי, האחד על כריכת הספר ושניים בספר. זכיתי ועדיין זוכה, לתגובות נרגשות ביותר, גם מקוראים רבי ניסיון וגם מאלה שבדרך כלל נמנעים משירה.
זה עתה פרסמתי ספר שירה נוסף ושמו "בשקט אפתח" אף הוא ב"הוצאת הקיבוץ המאוחד", ובעריכה של לאה שניר, עריכה שאין לה ערוך.
אינני סבור שאדם יכול להכיר אותי באמת רק דרך קריאת שירי, אך זו יכולה להיות מעין הזמנה להציץ אל חיי, ואולי אני אזכה לשמש כפה לקבוצה גדולה ודוממת. וזו יכולה להיות גם הסתכלות במראה פשוטה, צלולה, בה יכול אדם לראות ולהבין לעומק את עצמו ואת חייו, או סתם לקרוא וליהנות מההפלגה אל עולמות שמעבר.
אני כיום, בן עשרים ושש, חי בגליל, בקהילה בשם בית-אלישע, לומד אנתרופוסופיה בהרדוף, בעבר למדתי בסמינר "מבוא", כיום אני רוצה ומתכנן להתחיל לימודי "חינוך מרפא".
אני מקווה ומשתוקק למצוא לי בת זוג, תאומת נפש לקשור חיי בחייה ולבנות משפחה.
בינתיים עובד בסדנת צמחי-מרפא ומשתתף בפעילויות חברתיות שונות עם החברים.
עבדתי בהתנדבות פעם בשבוע כחונך לילדים בבי"ס וולדורף, בבית ספר בקרית עמל, ויותר מאוחר בפנימית רמת-הדסה שם אני עובד עדיין עם בני נוער רובם עולים מחבר העמים שמתקשים בלמודי אנגלית.
אם אפשר לעזור למישהו זה תמיד טוב ונכון.
אני משוכנע שהגורל שלי הביא אותי אל המקום בו אני נמצא היום, דרך התאונה והכול כדי שאשאף, ואהיה מסוגל לעזור לאנשים אחרים, בין השאר דרך שירי.

נהר שניר